(יכול להיות שאנחנו שונאים ילדינו (הארץ
שלשום נפטרה סופרת והוגה דעות מהחשובות באמריקה ומהבלתי-מוכרות בארץ. אליזבת יאנג ברוהל נודעה לציבור הישראלי הרחב בזמן האחרון אחרי שתורגם באיחור של עשרות שנים הביוגרפיה שכתבה על חיי מורתה חנה ארנדט. אני אסרטט פה את החשיבות שאני רואה בתרגום של כל ספריה לעברית בזמן אמת.
אליזבת יאנג ברוהל הייתה דמות בולטת בעולם הרוח באמריקה במשך ארבעים שנה. היא הייתה בין היחדים שהצליחו לכבוש להעמיק ולתרום בתחומים של סוציולוגיה, פסיכואנליזה וביקורת ספרותית. כל ספריה כתובים בחסד שמקשט כראוי תוכן מבריק ומקורי. היא גוייסה לכתוב את הביוגרפיה של אנה פרויד, ותוך כדי הכתיבה השלימה חוק לימודיה בפסיכואנליזה. הביוגרפיה של אנה פרויד הוא ספר בולט ביופיו. בספר היא הצליחה להחיות דמות נשית מרתקת בתוך ההקשר ההיסטרי והמשפחתי של ביתו והגותו של אביה זיגמונד פרויד. הספר מקיף את כל כתביה ותרומותיה המקצועיים של אנה פרויד, יחד עם ניתוח של מכתביה וחלומותיה. הביוגרפיה משאיר רושם של מפגש אישי עם דמות מרכזית בתולדות הפסיכואנליזה.
לביוגרפיה של אנה פרויד חשיבות פיקנטית וחשיבות נוקבת במציאות שלנו בארץ היום. הפיקנטית, קשורה לבית עגנון. בתו של עגנון, אמונה ירון, נתקעה באמצע כתיבת ספר הזיכרונות שלה. יצא לי להכיר אותה ולשוחח איתה והשאלתי לה את הביוגרפיה של אנה פרויד, תוך מחשבה שאולי תתעניין בחייה של בת מפרורסמת של אב עוד יותר מפורסם. אמונה קראה חצי מהספר, החזירה אותו ו”איכשהו” חזרה והשלימה את ספר זיכרונותיה.
החשיבות הנוקבת קשורה למשנתה של אנה פרויד למקצועות של בריאות הנפש בכלל ושל ילדים בפרט. הביוגרפיה קובעת את מקומן הראוי של תרומותיה של אנה פרויד בהתפתחות החשיבה הפסיכואנליטית של המאה העשרים. חשיבות זו פעם הייתה מוכרת בארץ, והשפעתה של אנה פרויד על ספרו של אליעזר אילן מורגשת בעליל. אבל כיום הפסיקו ללמוד את אנה פרויד כמעט לגמרי בפסיכולוגיה, בעבודה סוציאלית ובפסיכיאטריה. לצערי אומרים לי שקיימות שמועות כאילו אנה פרויד “שיתפה פעולה עם הגסטאפו” בכך שהוציאו הודעה בהגיעה לאנגליה שהם היו נחמדים אליה. כל בר דעת אז והיום מבין שההודעה נסחטה ממנה כדי לשמור על חייהן של בנות משפחה שנשארו באוסטריה – ושבסוף נספו בשואה. השמועה השנייה ששמעתי היא ש”אנחנו” – היהודים הטובים יותר שגרים כאן – לא סולחים לה על כך שלא ביקרה בארץ. אני אישית הנחתי שתלמידי מלני קליין עוד לה סלחו לה על הוויכוחים שהיו לה עם מורתם הדגולה, ושתלמידי ז’ק לקן לעולם לא יסלחו לה על תרומתה המרכזית למידורו של מורם הדגול מהעולם הפסיכואנליטי הרשמי. תקוותי שתרגום הביוגרפיה יניח את השמועות ואת המריבות במקומן ההיסטורי ויחזירו לאנה פרויד ולהגותה מקום החשוב בהגותנו גם היום על בני אדם ובמיוחד על ילדים.
לאחר שכתבה שתי ביוגרפיות של נשים, אליזבת יאנג ברוהל כתבה ספר עמוק, מפתיע ומתוק על המעמד של אישה שמנסה להבין חייהן של שתי נשים אחרו. הספר פנינה בספרות הפמיניסטית. אין לי ספק שהוא ירתק הרבה קוראות – וגם קוראים – בארץ, וזועק לתרגום מיידי.
אליזבת יאנג ברוהל שילבה את הסוציולוגיה יחד עם הפסיכואנליזה בספר משמעותי ביותר על שנאה. שם הספר האנוטומיה של דעות קדומות. בספר היא המשיכה את הגותה של חנה ארנדט על יסודות הטוטליטריות, ספר שתורגם במלואו לעברית רק בשנים האחרונות. היא הוסיפה הבחנה מקורית מבריקה בין שנאות משלשה סוגים. הסוג הראשון מקורו ומרכזו באני עלין, וסוג זה שואף לטיהור מהאחר שמזהם. זה הסוג של הנאציזם. נאצי היה יכול לשנוא יהודים מבלי לבא במגע עם אף יהודי. הוא היה יכול לשאוף לטיהור פיזי קרי השמדה. הסוג השני הוא הסוג הארוטי שמקורו ומרכזו ביצרים. סוג זה מתבטא ביחס הארוטי-שונא של לבנים כלפי שחורים באמריקה. שנאה זו מחייבת קרבה מאד גדולה וקיומו של השחור. אף גזען אמריקאי לא ביקש להשמיד את השחורים, הוא היה צירך את נוכחותם כדי לשנוא אותם ולקבל סיפוק משנאה זו. הסוג השלישי היא שנאה מוחקת, שמוקורה ומרכזה ב”אני” או ב”עצמי”. זו השנאה של גברים כלפי נשים, שמוחקים את השוני שבין נשים לגברים ומתעלמים מנוכחותן של נשים . בכל חברה קיימים שלשת הסוגים בו זמנית, וזה הנסיבות ההיסטוריות שבוחרות בסוג אחד להוביל ולהשתלט.נפעמתי כאשר קראתי ניתוח כל כך ברור, קולח ומקורי. כמובן ההגדרה הברורה יוצרת כר נרחב לדיון, זאת אחת מתרומתויה החשובות. הייתי פעיל בארגון שהפגיש בין מורים ישראלים ופליסטיניים בזמן שקראתי את הספר. המורים בארגון נתרמו רבות ועמוקות מהדיון בהגדרות הללו. הדיון עזר להם להבחין סוגים שונים של דעות קדומות, ובעיקר להבין שהשנאה ההדדית שבאיזורינו אינה בהכרח דומה לנאציזם. לי היה ברור שברגעים טובים מורים משני הצדדים יכלו לשוחח על דרכים שונות שבהן כל צד שונא את חברו. פעם גם הצעתי למכון השלום של מחלקת המדינה ארה”ב לארגן רב שיח אלקטרוני עם ישראלים, פליסטינאים ואליזבת יאנג בורהל. עכשיו אני מצטער משנה צער עם פטירתה, שהדבר לא התאפשר. אין לי ספק שאין מקום בעולם שיכול להיתרם יותר מתרגומו המייד של ספר זהמאשר אזורנו.
אליזבת יאנג ברוהל הקדישה עשור לכתיבה פסיכואנלטי פמיניסטי. היא הוציאה ספר בשם “צ’רישמנט” שפרקו הראשון נמצא באינטרנט. הספר עוסק באהבה ובהדדיות. לאחר מכן פרסמה אוסף מרתק של מסות בשם ” לאן אנו נופלים כאשר נופלים לתוך אהבה” במסות היא מטיילת טיול מרתק ומרגש ביפן וביוון העתיקה, בבודפשט של פרנצי של תלמידיו, וכמובן בבית פרויד. בזה האחרון היא ציינה שהיצר לקיום עצמי הוזנח אל לא ננטש ע”י זיגמונד פרויד, ושהשיח במאה העשרים ואחת יכול לחזור ולאסוף מושג זה כדי להבין יותר את הצרכים האנושיים לאהבה ולהדדיות, בנוסף לצורך המפורסם בסיפוק מיני. אני מלמד מהגדרותיה כבר עזר שנים ואני מוצא ציבור שמאד קשוב – וזקוק – לפורמולציות שלה. שני הספרים נחוצים להבנות שלנו בהוווההישראלי ותרגומם לוחץ.
ספרה האחרון של אליזבת יאנג ברוהל יופיע לצערנו לאחר מותה. הספר יופיע בפברואר השנה ושמו “צ’יילדיזם” כלומר דעות קדומות ואפליה נגד ילדים. בספר היא משלימה את התיזות הקודמות על שנאה. זה היה בעבודתה בתור מטפלת שפגשה את התוצאות של התעללות בילדים , ושהביאה אותה להבין שיש עוד סוג נוסף של שנאה, והיא שנאה נגד ילדים. זה יהיה ספר מרתק ביותר וקשה מאין כמוהו. זה יהיה הספר שיביא אותנו להכיר ב”אחר” שבילד ולהתנהל איתו על פי יכולותיו וצרכיו, ולא לפי דרישות שמקורן בדעות קדומות על כיצד ילד אמור להיות. תקוותי שספר זה יתורגם מיד, כי ההתנהלות של החברה שלנו כלפי ילדים רוויה סתירות בין הצהרות על “טובת הילד” ובין החלטות שנובעות מדעות קדומות על “טובת הילד”. הספר יעשיר וירחיב את השיח שהתחילה ד”ר מילי מאסס בספרה החשוב “בשם טובת הילד” .
בשנה האחרונה – מסתבר לחייה – אליזבת יאנג ברוהל הצטרפה לעולם הסייברספייס עם בלוג בשם “מי מפחד מדמוקרטיה סיוציאלית.” ההספד שמופיע בלינק למעלה מאפשר לקורא להתעניין בדברים שכתבה הוגה דעות דגולה זו בזמן האחרון. עם פרוץ ה”מחאה” בקיץ האחרון, הצעתי לה שהבלוג שלה נחוץ לחשיבה שלנו כאן בתרגום לעברית בזמן אמת כדי שה”רחוב” הישראלי יכול לקיים דו שיח עם מנחה רוחנית, נפשית, חברתית ואנושית. אליזבת יאנג ברוהל נפטרה לפני שהדבר התאפשר. תקוותי שעבודתו המיוחדת תמצא את דרכה אלינו כאן בארץ היום. להגות שלנו, לשיח שלנו, ללב שלנו.
חבל דאבדין ולא משתכחין.
Alan Flashman 